"זהו, אני לא ממשיכה איתו. הוא הגזים, אין לו מעצורים, נמאס לי מההתפרצויות שלו. 

כל פעם שיש ויכוח או תסכול, אז זה או שהוא שותק ובכלל לא מצליח להכיל אותי, או שהוא מאבד כיוון. 

בפעם האחרונה הוא כבר עבר כל גבול", אמרה לאה בבכי, בעוד שאול משפיל מבטו לרצפה.

לאה ושאול נשואים למעלה מ-20 שנה. 

זוג שלמראית עין נראה "הזוג המושלם".

היא שיתפה שהוויכוח התחיל ממשהו פעוט וזניח, אבל מהר מאוד, כמו שקורה להם לא פעם, הגיעו הטונים הצורמים עד לכדי צעקות, והפעם הזו, הוא לקח אגרטל והעיף אותו לרצפה. 

"מבחינתי הוא חצה קו אדום, אני לא מוכנה יותר", אמרה לאה, ובצדק.

אז איך זה קורה, שאנשים שהבית והזוגיות חשובים להם כל כך, מאבדים כמעט לגמרי את הברקסים, כאילו אין להם מה להפסיד? למה הם בכל זאת מגיעים לאיבוד שליטה? 

אדם שידוע בחוץ כאדם עדין ורגוע, יכול בביתו לכעוס ולהשתולל, אך בשנייה שהשכנה או מישהו מבחוץ ידפקו בדלת – הוא ישנה מיד את התנהגותו, ואולי אפילו יחייך אליהם.

מה השתנה? 

הרי המציאות לא השתנתה.

הדבר היחיד שהשתנה זה שנכנסו למשוואה זוג עיניים חדשות. 

בעצם הכניסה של האדם הנוסף לתמונה, נוצרה נקודת מבט חיצונית לסיטואציה, וזה מיד גרם לו להתאפס. 

את היכולת הזו להתאפס על עצמו הוא לא מצליח להביא מול אשתו. 

בחוץ, אם הוא ישתולל ככה, הוא עלול לאבד את כבודו. שם הוא לא ירשה זאת לעצמו. אבל בבית הוא מרגיש שאין לו מה להפסיד.

לו היה הנזק של איבוד השליטה מונח בנפשו כחרב על צווארו, זה לא היה קורה גם בבית.

*מה גורם לו בעצם כן "לאבד שליטה"?

לרוב תהיה זו תחושת ייאוש גדולה: הוא מגיע בתוך הוויכוח לשכנוע עצמי שממילא זה אבוד, גם ככה עד עכשיו הוא שתק וויתר והנה, עד שהוא סוף סוף מבטא את עצמו, היא עדיין לא מבינה אותו, ונמאס לו.

זה כבר לא ישנה מה הוא יגיד או לא יגיד, את הנישואין האלה הוא כבר איבד ואז ייאוש גדול מציף אותו, והוא מרשה לעצמו להשתולל, כי למה לא? שכבר יוציא את כל העצבים שלו וזהו. 

דרך ראשונה לפתרון - אימון לשינוי תודעתי

עליו להילחם באובדן השליטה שלו, ע"י בניית חוסן של תודעה פנימית, שהדבר הטוב והנכון הוא לשמור על חיי הנישואין.

לשם כך עליו להתאמן יום יום מחשבתית, בדיוק כפי שמאמנים שריר בפיזיותרפיה לשקם איבר שנפגע.

כך עליו לשקם ולשנות מחשבות מרעילות למחשבות מועילות. 

האימון מתבצע ראשית על הנחת יסוד ש "לא משתלם לי להתפרץ". בדיוק כפי שלא ישתלם לי להתפרץ על הבוס שלי, כי אז אני עלול לאבד את מקום עבודתי, כך גם בנישואין אני עלול לשלם באובדן הקשר, באובדן האהבה.

אימון נוסף שעליו לעבור הוא להכין את עצמו לרגע הרתיחה. 

לומר לעצמו: נכון, יהיה שוב רגע, בפעם הבאה שאני עלול להרגיש שהכל חשוך אבוד ומייאש, אבל זו רק מחשבה שקרית. 

הרגע הזה יחלוף, הוא לא נשאר לנצח, זו מחשבה שבאה להפיל אותי לייאוש, לא אאמין לה ואז, ברגע האמת, אחרי אימונים והשרשה של אמונות מוקדמות כאלו, הוא יצליח בזמן הרתיחה לשלוף אותן לעזרתו. 

דרך שניה לפתרון - התבוננות אמיתית - שיפלות והכלה

זו דרך קשה יותר ליישום, כיוון שהיא דורשת התבוננות על התהליכים מקדימים ועמוקים יותר, אך בזכות זאת, הפתרון הוא שורשי, ועוזר לנטרל את מנגנון ההגעה לנקודת האל-חזור של הזעם.

הדרך היא להבין שהמחשבות השליליות שצפות בזמן ויכוח הן רע פנימי אמיתי. 

למה הכוונה?

כדאי להתבונן על התפרצות הזעם כמו על התפרצות הר געש, שקודמים לה תהליכים תת קרקעיים שבעצם מתרחשים במשך שנים ארוכות לפני ההתפרצות הנצפית. 

בדיוק ככה, המילים שנאמרות בשעת הזעם מבטאות מחשבות מקולקלות, שמלוות את האדם פנימית, אבל הוא לא מעז לומר אותן. 

הן "נפלטות" בזמן ההתפרצות, בדיוק כמו הלבה הרותחת שהיתה במעמקי האדמה ובדיוק שם נמצא הפתרון. 

שהרי בשעת איבוד השליטה, הוא בעצם מבטא את מה שהוא כביכול חושב באמת בתוככי נפשו, שבעצם כל הריב הזה עם אשתו לא באמת מגיע לו, וכל הבעיות בנישואין שלו מתחילים בכלל בגללה, אולי מזה שהיא קטנונית / לא גמישה / פדנטית מדי/ נתפסת על דברים קטנים/ מתעצבנת מהר מדי וכו' וכו'...

באיזשהו מקום, אלו מחשבות שקיימות אצלו כל הזמן, אך הוא לא מבטא את זה, גם לא לעצמו.בשעת ההתפרצות, הוא פשוט פולט החוצה את מה שהוא חושב "באמת" בתוכו. אבל גם זה שקר, זו לא האמת!!! 

כי כל ההאשמה הזו את אשתו פשוט נובעת ממנגנון הגנה לא יעיל, מהתגוננות ושכחה של כל ההתנהגויות הרעות והמקולקלות שלו בקשר. מתוך כך הוא מאשים את אשתו בכל התסכולים הנפשיים הפנימיים שלו.

ככל שהוא יצליח להבין יותר את המקום הזה, כך לא יהיה שייך בכלל שהוא יתפרץ. כי על מה יש לו להתפרץ? אין לו למי לבוא בטענות, להפך, היא לגמרי צודקת.

כשהוא יראה באמת היכן המקומות המקולקלים שלו וייקח אחריות אמיתית על החלקים שלו בקשר, הוא יבין שהטענות שלה מוצדקות, ואז הוא יגיע לשפלות.

אז יתרחש פלא גדול, כי ברגע שהוא יעבור הכנעה כזו, זה ייתן לו רכות בנפש, שזה גם היסוד והסוד של ההכלה.

כי מה זה להכיל? להכיל זה להישאר רך מול התקפה. וזה גם ההבדל בין להכיל לבין סתם לשתוק.

ההבדל הוא אם הוא נשאר רך פנימית, או מתקשה בנפש.

כשהוא מתקשה נפשית מול ההתקפות, הוא מתמלא בזעם, בכעס, אבל שותק! זו לא הכלה, אלא הוא פשוט שורד וסובל את הייסורים.

כדי להכיל הוא צריך להיות מסוגל להישאר רך מול ההתקפה.

מתקיפים אותו, הוא מרגיש פנימית שמגיע לו, והוא אפילו מודה לה, שהיא אומרת לו את כל האמת בפרצוף ואז, כשהוא נשאר רך במקום הזה, הוא יכול להכיל את זה.

ייתכן שבמהלך הריב, כשהיא מתקיפה, גם אם היא אומרת דברים לא נכונים (כי אולי זו השלכה שנובעת מהתמודדויות ומתסכולים קשים שהיא עוברת), גם ביחס לזה הוא צריך להישאר רך ופתוח, עליו להזדהות עם הקושי הפנימי שלה. 

לקחת את זה אליו למקום טוב, שזה בדיוק מה שהיא מרגישה מנקודת מבטה, וזה נובע ממקום נכון.

לסיכום, שני הכיוונים נכונים. צריך להחזיק בשניהם.בדרך הראשונה, הטיפול הוא בעשב השוטה שצמח. היא גוזמת אותו לפני שהוא מתחיל לעשות נזק, הדרך השנייה, היא לעקור את העשב מהשורש.


(נ.ב הטור כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות. מובן שהכוונה היא לשני המינים). 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.