"תמשיך לשבת כל לילה לשתות ולעשן עם חברים שלך, ואולי גם תקים איתם משפחה כי איתי אין לך מה לעשות! נמאס לי כבר!!!", אמרה מאיה בכעס.

"מה את כועסת? את מכירה אותי, את יודעת כמה אני רוצה את הבית הזה. אני רק אתייצב עם העסק ויהיה לי כל הזמן שבעולם להתפנות למשפחה", התחיל נתן להתגונן.

"כבר עשר שנים זה מה שאני שומעת, רק דיבורים. אין כלום מאחרי זה, הבטחות בלי סוף… לא מחזיק עבודה יותר מחצי שנה. מחלק הבטחות ובסוף הכל נשאר אותו דבר!", מאיה הרימה את הטונים חזק יותר.

"אבל אני באמת מתכוון לזה שאני רוצה…", גמגם נתן.

"תראו, מאיה ונתן. על מנת שבאמת תוכלו לתקן ולבנות את הקשר שלכם, אתם חייבים להבין לעומק מה מתרחש פה", ניסיתי להרגיע אותם.

"המצב שבו נמצא נתן, בשפה חסידית נקרא: אורות מרובים בכלים מועטים", אמרתי, והבטתי בפנים המשתוממים שלהם.

"מה זה? מבריאים מזה? יש לזה תרופה?", המשיך נתן בגמגום שלו.

"זה ביטוי מוכר, וחשוב להבין אותו במדויק. קודם אסביר על פי קבלה, מה זה אורות וכלים.

"אור - זה הכוח האלוקי האינסופי שבא לפעול בעולם, והוא מצליח להתגלות באמצעות הכלים, שהם בעצם סוג של הגבלה של אותו אור. האור הזה מתבטא בכל העולם, ומוגבל לדוגמא ע"י כלי בצורת עץ, או כלי בצורת אבן, או כלי בצורת אדם וכו'. 

בלי ההגבלה / הגבול של הכלים, לא היה עולם ולא היינו חוזים בכלום, רק היה כוח חזק מאוד שמתפשט וזהו…

"באותה מידה אנחנו מקבילים את האורות לרצונות של האדם, ואת הכלים - ליכולת להביא אותם לידי ביטוי במציאות."

'אורות מרובים בכלים מועטים' זה מצב פסיכולוגי, שבו האדם לא מצליח לאזן את הקונפליקט שבין הרצונות שלו לבין היכולת שלו לממש אותם במציאות. 

דרך אגב, האלכוהול והסמים, זה מתכון שמייצר את אותה מצוקה נפשית, כיוון שהחומרים הללו מייצרים אורות גבוהים מאוד (חווית הסם), בכלים מוגבלים מאוד (המציאות שנהיית קטנה ואפרורית יותר ויותר).

"כשנתן נמצא בתוך עולם הרצונות הזה, בתוך חוויה אינסופית ללא גבול, זה נקרא ריבוי אורות, כי הוא לא מצליח להגביל את הרצונות שלו. הוא לא מצליח לתחם אותם בתוך מקום מסוים קטן. 

כשהוא במצב כזה, אז הכלים שלו להתמודד עם הרצונות ולממש אותם מועטים מאוד. 

זה גורם לו להיות בריקנות גמורה, כי הוא לא מצליח לתחום את הרצונות שלו", הסברתי.

"מה זה לתחום את הרצונות שלי?", שאל נתן.

"לתחום זו הדרך הנדרשת למימוש החלומות, השאיפות והמשאלות. כדי להגיע ליעד צריך לבנות תוכנית, לסלול דרך, להשיג אישורים, להכין טפסים ובכלל לראות איך כל הרצונות שלך משתלבים עם מגבלות המציאות. 

כרגע אתה בחוויה של תוהו, כיוון שאין לך הידע איך להגביל אותם על מנת להביא אותם לידי מימוש במציאות", הסברתי.

"נכון, יש לי כל כך הרבה רעיונות וכלום לא מתגשם. זה משאיר אותי בחוויה ריקנית ורעה", אמר נתן.

"זה הגיוני. אתה נמצא בתחושת ריקנות כזו גדולה, כי אתה לא מצליח באמת לבטא את הרצונות שלך בעולם. 

אתה לא מתממש. זה בעצם היסוד של עולם התוהו", השבתי לו.

"באמת מרגיש לי תוהו ובוהו הזוגיות הזאת", העירה מאיה.

"יש מבנה מסודר מאוד בקבלה, של עולם התוהו ועולם התיקון. עולם התיקון הוא עולם מאוזן, שמאפשר את בניית הכלים ומאפשר להביא למימוש הרצונות. זו בדיוק  גם הסיבה שאתה כל הזמן מגיע להרס עצמי. אתה נשבר כשאתה חווה קונפליקט קשה מאוד של רצון חזק עם כלים מועטים, שלא יכולים לתחום את הרצונות האלה. לכן המקום המתוקן שאתה צריך להיות בו זה שהרצון שלך צריך להיות מוגבל מלכתחילה. תגביל אותו מראש, ואז ממילא ייווצרו לך כלים לממש אותו במציאות.

מה בעצם יוצר את הכלים? היכולת לעמוד מול הרצון ולהבין למה הרצון לא מתממש. 

במילים פשוטות - לפגוש את המציאות. ואז יתחילו בירורים, כגון: איך אני מתגבר על המניעה הזו? איך אפשר לשלב את הרצון  שלי מול רצון של אנשים אחרים? איך אני מאזן את הרצון שלי מול כל העולם?", ניסיתי להסביר בלי לסבך אותם יותר מדי.

"לא יודעת, נראה לי שהוא לא בכיוון בכלל. הוא לא עושה כלום עבור הבית הזה, ועד שהוא כבר עושה, זה לא בשמחה ולא ממקום שלם, סתם בשביל להשתיק אותי", המשיכה מאיה להתלונן

"לעיתים קרובות בחיינו אנו נמצאים בתוך עשייה מתוך אילוץ. זה נקרא 'רצון חיצוני'. כשאתה לוקח את הילדים לחוג ולעוד הרבה מטלות שנופלות עליך, אתה לא עושה את זה מתוך מקום פנימי, אבל אתה עושה את זה אף על פי שלא בא לך". ראיתי את נתן מזדהה עם זה מאוד.

"אם ניכנס יותר לעומק, נברר: למה הרצון, כשהוא לא מוגבל, הוא לא רצון שיורד למציאות? בגלל שהנפש מבקשת להישאר בדמיון.

כשאתה מבין שאי אפשר לממש את הרצון שלך בדיוק כמו שאתה מדמיין שיהיה, כי מה לעשות? כל דבר במפגש עם המציאות נראה פחות זוהר, מושלם ומדהים - אז מראש אתה בוחר לא להתאכזב, וזה תמיד נשאר בדמיון.

אתה רוצה שתהיה לך משפחה לתפארת. תמונה יפה כזו של משפחה שאוכלת ארוחת ערב משותפת, שכולם מחייכים כמו בפרסומת, יוצאים לחופשות…ואז את באה ומנפצת לו את הבועה, כי מה שאת מציעה לו זה שצריך ללכת איתם לרופא שיניים, לחוגים, או  להחליף להם טיטולים ולהתמודד עם אישה עייפה ומותשת.

ואז פתאום אתה, נתן, אומר לעצמך: רגע, אבל זה לא מה שרציתי. אני רציתי תמונה של משפחה שמחה, שהולכת לה על חוף הים יד ביד וכולם מאושרים. וכל מה שאני פוגש זה מציאות לא זוהרת…

אתה מרגיש שזה מצמצם את הרצון שלך למשהו נורא תחום ומוגבל במציאות. אבל מה תעשה? כבר התחייבת. עשית את הצעד הזה. אז בכל זאת אתה הולך ועושה את כל המחויבויות שלך, אבל לא בשלמות, או כמו שאת אומרת - לא מכל הלב. 

וכל זה בגלל שקשה לך להגביל את הרצון שלך לגבולות המציאות".

"אז מה עושים?", שאל נתן בחוסר אונים.

"ביטול", עניתי במילה אחת.

"ביטול?", שאל נתן.

"אדם שלא מסוגל להגביל את הרצונות שלו, זה אדם שלא יכול לבטל את עצמו. הוא מרגיש שכל מה שהוא רוצה - חייב להיות. כשלאדם יש היכולת להתבטל, הוא מסוגל להגביל את הרצונות שלו לתוך כלים, ואז הוא מצליח לאזן אותם, וזה גם יאפשר לו להיות שלם עם עצמו.

אבל את ההבנה לעומק מהו ביטול נמשיך במפגש הבא.

הטור נכתב בהשראת הרצאותיו המרתקות של הרב אליהו לוי. 

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.