שניכם שקועים עמוק-עמוק בתוך הגאווה שלכם

"את יודעת מה הבעיה שלו? שהוא כל הזמן צריך לרצות את כל העולם, אבל אותנו, המשפחה שלו, הוא שוכח! אנחנו אחרונים בתור!", אמרה גילי בייאוש.

"מה הכוונה לרצות?", שאלתי. 

ואז דוד התפרץ ואמר: "ומה הבעיה שלך, את יודעת? את כל הזמן כועסת על כל העולם, מגיבה לכולם בעצבים. אני לפחות לא כועס על אנשים וגורם להם להרגיש לא נעים כמו שבלתי נסבל להיות איתך", התלונן עליה דוד.

גילי התעלמה מדבריו והמשיכה: "הכוונה, שאם הבוס שלו קצת לא מרוצה ממנו, אז כל העולם שלו חרב. אם איזה חבר מבקש טובה והוא לא יכול לעשות אותה, הוא לא נרדם בלילה. ישר הוא חושב כמה החבר הזה לא אוהב אותו יותר בגלל זה…", הסבירה גילי.

"גילי, את שוכחת שאני עסוק בלרצות גם אותך. וכשאת לא מרוצה, גם אז אני לא רגוע", חתך אותה דוד.

"תקשיבו, יש פה בעיה אחת לשניכם, והיא חייבת טיפול יסודי מאוד. שניכם שקועים עמוק עמוק בתוך הגאווה שלכם!", אמרתי.

"מה? גאווה? אני ממש לא גאוותן, נראה לי שאת לא מכירה אותי", התאכזב דוד.

"חשבתי על כל דבר, אבל גאווה בטוח אין פה", אמרה גילי בביטחון.

"תהיו סבלניים רגע, ואסביר לכם את זה בפירוט.

"גאווה, פירושה כאשר אדם מנסה לקבל חיות, כוח ועוצמה ממשהו שאין לו. כשאני מרגישה חיסרון, אני בעצם מרגישה שחסר בי משהו מאוד מאוד יסודי, וזה גורם לי להרגיש מצוקה. אני לא מצליחה להרגיש שאני בכלל משמעותית בעולם הזה. כיוון שאיני מצליחה לעמוד מול החולשה שלי ולקבל אותה שהיא חלק מובנה בי, אז אני מחפשת להרגיש חזרה את היוקר שלי דרך הזולת".

ישנם כל מיני ביטויים שמאפיינים את הגאווה, שלושת המרכזיים הם:

1. התנשאות. הביטוי שהכי קל לזיהוי, ורוב האנשים מכירים, זו גאווה שמתבטאת בהתנשאות מעל החברה. האדם מזלזל בכולם: "מי סופר אותם בכלל?", "לא איכפת לי מה הם חושבים", "הם טועים ואני צודק". 

זה מגיע מיסוד האש, האדם חייב כל הזמן להגביה את עצמו מעל הסביבה, וקשה לו להיות שווה לשאר האנשים.

באותה מידה, גם אדם שמרחם על פחותים ממנו, ורואה אותם כמסכנים, הוא מתגאה עליהם. נכון שזה נעשה במעטפת של חסד, וזה נראה יפה מאוד, אבל בסופו של דבר הוא מתנשא מעליהם.

2. סחיטת חיות וכוחות מהזולת - נקודת הגאווה יכולה להתבטא דרך הניסיון למצוא חן בעיני הזולת, ע"י זה שהאדם משתף ומנפח את מעשיו, וכך הוא מראה לכולם כמה הוא שווה וטוב. 

הוא רוצה לחוש את המשמעות שלו דרך היחס של הזולת אליו, דרך הניסיון למצוא חן ולקבל אצלו מקום. 

כשהוא מרגיש ריקנות (חסרון), מיד עולה בו התנגדות לקבל את זה. 

אז דרך השעבוד אל הזולת, דרך ההתמכרות למה שהזולת יגיד עליו, יחשוב עליו - הוא מתחיל להשמיע את מה שהזולת רוצה לשמוע, ולא מה שהוא באמת מרגיש או חושב.

מכאן ואילך מתנפחת הגאווה והישות דרך התלות בתגובת הזולת. 

בדרך זו, האדם מתרגל שכל הכוח של החיים שלו, זה רק דרך מה שהחברה משדרת לו. 

כך הוא משעבד את המחשבות שלו, כדי שגם המחשבות שלו יתאימו למה שהחברה הייתה רוצה ויכולה לתת לו. 

בכך הוא שואב לעצמו כוח, חיות ומחמאות, אפילו על המחשבות האלה.

כשאדם מתמלא דרך העיניים של האחר, הוא סוחט ומקבל מהם חיות וככה הוא מאבד את עצמו. פשוט מאוד, כי הוא ננעל ומקבל כוח ממשהו שהוא בכלל לא הוא.

3. גאווה שבאה לידי ביטוי דרך כעס. 

אדם כעסן הוא אדם גאוותן.

אדם פגע בך - אתה כועס עליו. 

לדוגמא: הילדים לא פינו את הכלים מהשולחן, אף על פי שביקשת מהם בשיחה אישית עמוקה שיעשו את זה.

זהו, הם פגעו לך בנקודה הכי פנימית של נשמתך. ואז אתה קם, כועס, מתחיל לצעוק, מאיים שלא יהיו יותר ארוחות ערב במשך שבועיים… 

אז למה זו גאווה? זה נראה כאילו הוא רק כועס.

אם נחשוב רגע מבחינה ריאלית, הם השאירו את הכלים, מה הקשר לכעוס? צריך לשטוף אותם ולסדר אותם במקום... למה הוא כועס? הוא כועס, כי הוא מרגיש שבזה שהשאירו לו את הכלים, מחקו אותו. לא התחשבו בו מספיק. לא היה להם אכפת ממנו. זלזלו בקיום שלו. 

כשהם לא שטפו כלים, מבחינתו הם בעצם רמסו אותו. 

באותו רגע, הוא ממש מרגיש שלקחו את החשיבות שלו. את היוקר שלו. ועל ידי זה שהוא כועס, הוא מחזיר לעצמו את החשיבות שלו.

כי מה יקרה אם הוא לא יכעס? 

הוא יכול ללכת לישון בתחושה שהם רמסו אותו, והוא לא כעס. 

למה חשוב לו כל כך לכעוס? כי הכעס הוא פיצוי נפשי שמחזיר לו את תחושת החשיבות. 

אף אחד לא יזלזל בי או יפגע בי ואני אשב בשקט. 

אני אגיב הכי חזק שאפשר.

הכעס קשור להתנפחות של האדם. לתחושה שיש לו חשיבות מיוחדת. הם זלזלו ופגעו בתחושת החשיבות והיוקרה שלי, ודרך הכעס אני מנסה להחזיר לעצמי את תחושת הקיום והחשיבות. 

גם כאן ישנו ניסיון לקבל כוח ממשהו שאין בו שום תועלת, מזה שהוא כועס. 

הכעס לא מחזיר שום תחושת קיום, הוא רק מרחיק ממנו אנשים.

"אוקי, הבנתי. אז מה עושים?", שאלה גילי בחוסר סבלנות.

"צריך להבין ולקבל את זה שיש לנו, ביסוד הנפש, חולשה. 

כדי להגיע לחוזק אמיתי בנפש, צריך לסלול לשם דרך מתוקנת.

"קודם נבין מה הנזק שהגאווה עושה. הנזק הכי גרוע, זה שהגאווה גורמת לאדם לא להיות הוא באמת. 

האדם צריך קודם כל לפגוש את עצמו - להתחבר לטוב האמיתי שבתוכו. להתחבר לנקודת היוקר שלו, שהוא שלא תלוי באף אחד מבחוץ. להבין שהוא הכי יקר, כי השם מקיים אותו, וזהו! לכן צריך לשבור את הגאווה", אמרתי.

"איך עושים את זה?", קטע אותי דוד.

"אדם שנמצא בגאווה, ממילא אטום לעצמו. הוא לא יכול להכיר את הכוחות האמיתיים שלו. לכן מה שצריך לעשות זה לבטש את הגאווה שלו, לשבור לו את הגאווה. ויש 2 אופנים:

"האופן הטוב, שהאדם עושה את זה לעצמו. 

האופן הפחות טוב, כאשר מישהו מבחוץ עושה את זה לאדם (נגיד, אם גילי עושה לך את זה).

"עניינו של הביטוש, להוריד את האדם מהעץ שהוא טיפס עליו, ולהזכיר לאדם בדיוק מיהו, את נקודת השפלות שלו. 

כשהאדם עושה את זה לעצמו, הוא פשוט צריך לחשוב ולהתבונן מי הוא באמת. להסתכל על עצמו בנקודת מבט קצת יותר אובייקטיבית, ולא סובייקטיבית כפי שעשה עד כה. 

הוא רגיל לראות את עצמו ביחס לחברה, דרך היחס המועדף שהוא מצליח לסחוט מהחברה. כשהוא לא בממדים האמיתיים שלו, אין לו יכולת לפגוש את עצמו.

הביטוש שהוא עושה לעצמו, זה להסתכל על הממדים האמיתיים שלו.

"יכול להיות אדם נעלה, או אולי פוליטיקאי מוצלח שכולם בוחרים בו, הוא מרגיש שהוא מלך העולם. אבל אם הוא יתבונן על עצמו, הוא יראה שהוא בן אדם כמו כולם. 

אפילו בן אדם עם מידות ותכונות רעות. הוא חייב להסתכל על עצמו שוב בנקודת מבט של אמת. מי הוא באמת? ברגע שהוא חוזר לפרופורציה האמיתית שלו, זה בעצמו גורם לו לצאת קצת מהתדמית. זה עוזר לו לצאת מהבלון המנופח של חיות מתוך התנפחות, לקבל ערך מזה, זה משהו שהוא לא אמיתי, וזה יתנפץ לו תמיד בפרצוף".

"אני לא מאמינה שאני מסוגלת לעשות כזה דבר בעצמי, אני מרגישה שאני יותר מדי משוחדת", אמרה גילי.

"שאדם יעשה את זה בעצמו זה הטוב ביותר, אבל נדיר שאדם יעשה את זה לעצמו. בגלל זה, מזל שיש לכם אחד את השני, ככה תוכלו לעזור אחד לשני…

"דרך אגב, אתם עושים את זה הרבה פעמים. 

הבעיה היא שזה נעשה בצורה לא מתוקנת. 

חלק גדול מהריבים שלכם הם היתקלות של נקודות הגאווה שלכם. 

פשוט לא ניגשתם לזה בצורה נכונה ומתוקנת.

"עכשיו, סידרתי לכם כמות יפה של עבודה עד המפגש הבא".

הטור נכתב בהשראת הרצאותיה המרתקות של הרב אליהו לוי.